פסק-דין בתיק פש"ר 1381-09

1.         מונחות בפני מספר בקשות מבית מדרשה של החייבת, גב' רחל סופר סייג, אשר הינם למעשה כולם ערעורים על הכרעות המנהלים המיוחדים בתביעות חוב שהגישה.

חרף העובדה כי עסקינן למעשה בהכרעות חוב שונות בעניינם של נושים שונים, הרי שבקשות הנגד שהגישה החייבת הינן במידה רבה דומות זו לזו, ונסמכים בחלק מהותי שלהן על אותם נימוקים.

חשוב מכך; עיון בכתבי הטענות מעלה מסקנה ברורה - אף אם מצערת, כי בכל בקשותיה של החייבת נפלו אף אותם פגמים מהותיים, אשר חלקם מצדיקים את דחיית הבקשות על הסף.

2.         אי לכך, ובכדי לחסוך את זמנם של הצדדים, החלטתי ליתן החלטה אחת, אשר כוחה יפה לכל אחת מן הבקשות, כמו גם לכולן יחדיו.

3.          ראשית; החייבת בחרה, בניגוד מוחלט להוראות בית המשפט ולדין , שלא להגיש את השגותיה על הכרעות הנאמנים בתור ערעור כדין (עליו, בין היתר, יש לשלם אגרה), אלא ניסתה לעקוף זאת על-ידי הסוואת הערעור כ"בקשה דחופה למתן הוראות".
התנהלות זו של החייבת לא אוכל לקבל;

4.          שנית; אין עסקינן כלל ועיקר בטעות דיונית בתום-לב , באשר כבר הזדמן לי להעיר לחייבת לא אחת בעניין זה, ולבקש ואף להורות לה לתקן את דרכה, ולהגיש את הערעורים כדין. אלא, שהחייבת עומדת במריה, ומוסיפה לעשות דין לעצמה.

5.          שלישית; אין לאל ידי אף לקבל את פרשנותה - ושמא, אף פרשנות מתחכמת קמעה - של החייבת ליחס בין סעיף 96 לפקודה, שעניינו ערעור, לבין הזכות הכללית של החייב או של "נפגע" אחר מהחלטת נאמן להגיש בקשה לבית המשפט לפי סעיף 150 לפקודה.

השגה על החלטת הנאמן בכובעו המעין-שיפוטי (להבדיל מפעולות אחרות שלו בנכסי פושט הרגל), יש לתקוף ב"דרך המלך" הקבועה בדין, והיא הגשת ערעור. וודאי, שאין ליצור בעניין זה הבדל מלאכותי בין ההליך העומד בפני נושה שתביעת חובו נדחתה או התקבלה חלקית, לבין ההליך בו רשאי החייב לנקוט, מקום בו הוא סבור כי תביעת חובו של אותו נושה התקבלה שלא בצדק. כאן ואף כאן, עניין לנו בערעור על החלטה מעין-שיפוטית, אשר נידונה באותה דרך ולפי אותם כללים. לשיטתי, אין לערבב אותה עם זכות העמידה ה"שיורית" שמוקנית לחייב ולאחרים בסעיף 150 לפקודה.

6.         זאת ועוד; על מנת לסבר את האוזן אוסיף; אין עסקינן - וודאי שלא בנסיבות המקרה - ב"דקדוקי עניות דיוניים", אלא בניסיון של החייבת לפטור עצמה, בעקיפין, מאיזונים והגבלות המוטלים על זכות הערעור. כך למשל, מקובלת עלי עמדת הנאמנים - המגובה באישור משלוח - כי החייבת לא טרחה להקפיד על המועד להגשת ערעור; ושמא, לא בכדי היא מנסה לחמוק מכך באמצעות הסוואת ערעורה כ"בקשה למתן הוראות".
נשתכח מן החייבת, בקבילתה על טענות המנהלים המיוחדים, כי בעל תפקיד בהליכי חדלות פירעון אינו מחויב לתמוך את תגובותיו בתצהיר; ואילו דווקא טענתה שלה בעניין זה, היא זו שנראית לכאורה מתחכמת ולא אמינה - זאת בלשון המעטה.

7.         די באמור לעיל, כדי לדחות את כל הבקשות דנן, וזאת נוכח סדרי הדין, מהן מתעלמת החייבת במפגיע, במודע,במכוון וחרף החלטות מפורשות של בית המשפט.

אלא, שבכך לא שגי. דומה כי בבקשות עצמן נפלו תמיהות חוזרות ונשנות, מסוג אשר אכן מעורר תמיהה, כפי שהעיר אף כונס הנכסים הרשמי, האם אין המבקשת פועלת - כמעט באורח אוטומטי - לפי "התנגדות נוסחתית", אותה היא מגישה מניה וביי כנגד כל, או כמעט כל, תביעת חוב שקיבלו המנהלים המיוחדים.
כך למשל, בקשותיה או ערעוריה של החייבת לוקים בעובדה בסיסית זו, שהם מתעלמים (או פוטרים באמירה לקונית על "מחלוקת אמיתית") מן העובדה כי תביעות החוב מבוססות על פסקי דין חלוטים, ובכך מנסה לאיין את עקרון סופיות הדיון;

הלכה, למעשה, כמעט ואין עניין אשר החייבת אינה מנסה לפתוח מחדש, וזאת משל "לא היו הדברים מעולם".

8 .         נוכח האמור לעיל, נראה כי נתבלבלו אצל החייבת מושכלות יסוד, כאשר היא מלינה על כך כי המנהלים המיוחדים לא זימנו אותה לעימות מול הנושה בכל תביעות החוב דנן, בעוד ידעו לעשות זאת באחרות.

די אם אעיר, כי הלכה פסוקה היא שסמכות בעל התפקיד "להציץ מעבר לפרגוד" של פסקי דין שניתנו בידי ערכאה שיפוטית לאחר דיון לגופו של עניין ושמיעת הצדדים , הינה מוגבלת ביותר , ושמורה למקרים חריגים וקיצוניים שנטל הוכחתם על המבקש נקיטה בצעד זה. זאת, להבדיל מפסקי דין שניתנו בהסכמה או בהעדר התייצבות או הגנה מטעם הנתבע. מכוח קל וחומר, נכון הדבר מקום בו ערכאה שיפוטית אשר התרשמה מן הצדדים באורח בלתי-אמצעי קבעה קביעות עובדתיות, אשר עליהן מנסה כעת החייב המערער לחלוק.
יוצא, כי מקום בו לא הציבה החייבת תשתית ממשית, מפורטת ואמינה לכאורה לקיום נסיבות קיצוניות שכאלו, הרי ברירת המחדל היא, כי המנהלים המיוחדים יאמצו את פסק-הדין נשוא תביעת החוב ככתבו וכלשונו; משכך, לא היה כל מקום ולא הוטלה עליהם כל חובה לנקוט באמצעי בירור עובדתי כמו עריכת עימות בין החייבת לנושה.

זאת ואף זאת; עצם העובדה, כי אף לשיטת החייבת פעלו כך בתביעות חוב אחרות, אך מוכיחה כי מקום בו נראה היה למנהלים המיוחדים - בהתאם לשיקול דעתם המעין-שיפוטי, כי יש מקום לברר את הטענות העובדתיות שהעלתה החייבת כנגד הנושה, ידעו אף ידעו לעשות כן.